דברי הברכה של ד"ר דבי גולדן בכנס "יצירה ערבית פלסטינית: תיאטרון, מוסיקה, אמנות פלסטית" 12-14.5.14

נשלח 28 ביולי 2015, 0:24 על ידי Gil Glick Shimony   [ עודכן 15 בנוב׳ 2015, 4:56 ]

 Dr. debbi-goldenבין התאריכים 12-14 מאי 2014, התקיים כנס בחסות הפקולטה למדעי הרוח וביה"ס לאמנויות, אוניברסיטת חיפה, בנושא "יצירה ערבית פלסטינית: תיאטרון, מוסיקה, אמנות פלסטית". ד"ר דבי גולדן, ראש המגמה לחינוך, חברה ותרבות, נשאה דברי ברכה בערב הפתיחה.

בכנס עצמו השתתף ד"ר איימן אגבאריה, אף הוא חבר סגל במגמה לחינוך חברה ותרבות.

מתוך דברי הברכה כפי שנישאו על ידי ד"ר דבי גולדן:

" לפני כמה חודשים, הזדמן לי להגיע לקומת הכניסה החדשה של ספריית האוניברסיטה, ומה שראיתי הציף אותי בתחושת שמחה של ממש: מרחב פתוח, מרווח, מלא אור, בו נשים, גברים, יהודים, ערבים, צעירים, מבוגרים, מתהלכים, משוטטים, משוחחים, תרים כולם אחר ההבטחה הטמונה בספרים להרחבת הדעת. מראה נפלא, וחשבתי לעצמי, "כך נראה גן עדן". אחר כך גיליתי (או אולי כבר קראתי את זה פעם וזיכרון ספרותי זה עיצב לי את החוויה עצמה?) את מילותיו של הסופר והמשורר הארגנטינאי Jorge Louis Borges בשירו "שיר המתנות" (Poema de los Dones):

Yo, que me figuraba el Paraiso/Bajo la especie de una biblioteca"   או, כפי שזה תורגם לאנגלית, "I have always imagined Paradise as a kind of library"


אנחנו חיים בחברה שבה מעשי האלימות – הפיזית והסמלית - הופכים להיות חלק מחיי היומיום, בה המאבקים על מהותה וצביונה של המדינה מחריפים ונראים כבלתי-פתירים, ובחברה שבה כל אחד ואחת אמור להימצא ולהישאר במקומו התחום היטב – בתוך הקהילה, בתוך המשפחה, יחד עם אלה, ורק עם אלה, שהוא מסמן כ-like- minded או הדומים לו כביכול.


בהקשר רחב שכזה, מרחב אוניברסיטאי – שבו צומח כנס שכזה - הוא מתנה של ממש. בחברה כמו שלנו, האפשרויות של מפגשים בעלי משמעות – של "הצצה מעבר לגדר" – הן מעטות. אוניברסיטה הוא אחד מן המקומות המעטים שיש בהם פוטנציאל ליצור מפגשים כאלה. עלינו – סטודנטים, סטודנטיות  וחברי וחברות סגל – להשכיל ולזהות הזדמנות בלתי חוזרת זו ולממש אותה, כפי שכנס זה מבקש לעשות. זה.    


לעיתים המפגשים המתאפשרים לנו הינם צנועים – חיי יומיום אחד ליד השני בהרצאות, בקפטריה, בספרייה, על הדשא. כחברת סגל, כאשר מתרחש אירוע פוליטי אלים לא הרחק, ואני נכנסת ללמד באותו הבוקר, כאשר מולי סטודנטים יהודים וסטודנטים פלסטינים –שגם בינם לבין עצמם וודאי  מייצגים קשת של עמדות פוליטיות, עדתיות ודתיות – מה עלי לעשות? מה עלי לומר? לדבר על האירועים הללו? להזכיר אותם בדרך כלשהי? כפי שעמיתה שלי פרופ' אלבז-לוביש שאלה במאמר שכתבה על העבודה החינוכית באוניברסיטה בצלו של מאבק פוליטי אלים: How is education possible when there's a body in the middle of the room? כיצד חינוך אפשרי כאשר יש גופה בחדר? לעיתים, אני מבקשת שנמשיך בשגרה הלימודית היומיומית, למרות ההתרחשויות, לא כסימן של חוסר אונים, אלא מתוך התרסה כנגד הניסיון לכפות עלינו אג'נדה אלימה אשר מבקשת למחוק כל חלקה טובה של שגרה, כאילו ששגרה זו היא חסרת ערך. לא! אני מבקשת להעניק את הכבוד הראוי לשגרה זו - דווקא יש ערך  רב ליכולת לשבת אחד ליד השני, גם בזמנים קשים, ולהתרכז בעבודה ובלמידה.   


אך קיימת אפשרות נוספת של מפגש – לא רק חיי שכנות אלא "הצצה פעילה מעבר לגדר" - פעולה אקטיבית של היכרות, חשיפה, העמקה בעולמות אחד של השני. כזה הוא הכנס הנוכחי אשר מציע הזדמנות לחגוג את היצירה הערבית פלסטינית -  על כל גווניה. כוחו של המפגש עם האמנויות הוא בהוליסטיות שבו: זהו מפגש המערב לא רק את האינטלקט, אלא גם את החושים והרגשות. המפגש עם עבודת האמנות עשוי לעורר בנו סקרנות,  להצית את הדמיון, להציף אותנו בגעגועים, להעלות בנו זיכרונות, לגעת בלבנו,  להכעיס, לטעת בנו חלומות, להפתיע.  המפגש עם עבודת האמנות מאפשר לנו לדמיין חיים אחרים, הוא  it takes us off guard  - הוא תופס אותנו לא מוכנים - ובכך טמון כוחו - להזיז אותנו קצת מהמקום המוכר, להציע לנו נקודת מבט בלתי שגרתית על השגרה שלנו ועל העמדות השגורות בפינו. בכך הוא עשוי לחולל שינוי בתודעה, כתנאי הכרחי – אולי לא מספיק – אך תנאי הכרחי לשינוי במציאות החינוכית-חברתית-פוליטית עצמה.


אני מאחלת לכולם מפגשים מרתקים עם יצירות האמנות – המוזיקה, התיאטרון האמנות הפלסטית – ושנאפשר לעצמנו להיות מופתעים ממה שנראה – ובאמצעות מפגשים אלה – אולי גם להפתיע את עצמנו".